אריה וחיבוק מרציפני ארסי: איך הסטרס משפיע על הגוף ומה עושים כדי להירגע

לימור רויטפרב
16 באפר׳
זמן קריאה 2 דקות

אתמול בערב נסענו לחגוג את חג הפסח עם חברים שפגשנו לראשונה אי שם בספרד לפני שלוש שנים. היום הם גרים בעיירה מקסימה למרגלות האלפים, שעה וחצי נסיעה מאיתנו.

הסדר לא היה כהילכתו, אבל היה מלא בכל כך הרבה טוב אחר: אוכל טעים, שיחות נעימות, כוסות יין שלא הפסיקו להתמלא – ובעיקר תחושת ביחד בעברית.

אחרי ערב מחייה שכזה, יצאנו בדרכנו חזרה לגבעה הקטנה שלנו באיזור אחר של צפון איטליה.

ואז – עצרנו לתדלק.

עניין שבשגרה, נכון? רק שהפעם – זה התפתח לחוויה מבהילה.

״אויש לא!״ הוא צועק פתאום. ״מילאתי את הדלק הלא נכון!״

תופס את הראש. מבט מבוהל.

בהלה. סטרס. דרמה.

אחד מהילדים צועק והגוף שלו מתפתל על המושב מתחת לחגורת הבטיחות

השני עומד בעיניים קרועות לרווחה ומיילל ולא מפסיק לדבר ולשאול אז מה זה אומר אז מה זה אומר מה יקרה מה נעשה?

ואני –נטרפת מדאגה, המוח שלי בודה תסריטי אימה בלי הפסקה –״זהו, ניתקע כאן לנצח. בלילה. במקום מבודד ושומם שאף אחד לא עובר בו. נקפא מקור.

רגע, זה אזור בטוח בכלל? אולי יש כאן אנטישמיות?! עדיף שניבהל מעכשיו באנגלית ולא בעברית״

שניה אחרי אני מוציאה נשיפה ארוכה וקולנית.

״רגע! חכה!" אני צועקת לו "אולי זה לא באמת הדלק הלא נכון? כתוב כאן מתחת באותיות הקטנות באיטלקית שזה גם דיזל... אולי זה פשוט סוג אחר? אולי זה לא כזה נורא?!״

התייעצות לילית דחופה עם AI (שתמיד איכשהו יש לו תפקיד חשוב במסע שלנו ) מרגיעה אותנו:

זה לא אידיאלי, אבל נוכל להגיע הביתה בשלום.

אוף.

אבל הגוף כבר נכנס למצב חירום.

המוח לא יודע שזו רק טעות בתחנת דלק – מבחינתו זה אריה שצועד עכשיו לעברנו ומחכה לתקוף. .

הוא משחרר הורמוני סטרס – אדרנלין וקורטיזול, הלב דופק, הנשימה מהירה, השרירים מתכווצים. הגוף דרוך ורק רוצה לעשות משהו כדי לברוח או לתקוף ולהציל את המצב.

אין כמו תחושת ההקלה שמגיעה אחרי רגע כזה.

ניצלנו מהאריה.

אבל מה שרובנו לא יודעים – זה שהסטרס לא נעלם ברגע שהסכנה עברה.

הוא נשאר בגוף.

וכמו שהזברה יודעת לשקשק את הגוף אחרי סכנה כדי לפרוק את שאריות הסטרס מהמערכת – גם אנחנו צריכים לעשות משהו. להגיש עזרה ראשונה לגוף. כי אם לא – הסטרס פשוט נשאר, הופך לכרוני, שוחק אותנו מבפנים ומצמצם את עולמנו.

אז נתתי חיבוק מרציפני ארסי ארוך וחזק לכל אחד ואמרתי להם –

"זה באמת היה רגע מבהיל. ממש.

אבל איזה מזל שהיינו יחד בזה."

ואז נזכרתי – יש לי את הקלפים שלי.

קלפים עם כוחות.

כוחות שמחזירים את מערכת העצבים לאיזון. שעוזרים לנו להרגיש יותר טוב.

כל אחד בחר לעצמו קלף.

ועשינו את הדבר הפשוט הזה שעושה את כל ההבדל-

נתנו לגוף שלנו את מה שהוא צריך כדי להירגע.