אתמול פגשתי דוב

אתמול פגשתי דוב

טוב, לא ממש דוב

רק דוב מדומיין במחשבות שלי

אבל לרגע נבהלתי כאילו פגשתי בדבר האמיתי

זה היה כשיצאתי להליכה עם לולה, הכלבה הקשישה והחרדתית שלנו, כאן ביער ליד הבית שלנו

דווקא הייתי ממש מבסוטית בהתחלה

הייתי זקוקה להליכה הזו ולזמן לבד בלי הילדים, אחרי בוקר מתיש

ומזג האוויר היה סביר יחסית לקור הנוראי שיש כאן

אבל אז פתאום שמעתי את המוח שלי פונה אלי ומספר לי סיפור על מישהו שראה דוב ביערות של צפון איטליה לא מזמן

עניתי שזה בטח היה צפונה מכאן בהרבה.

"אבל איך את יודעת שכאן אין?" הוא השיב לי

אמממ...אני באמת לא יודעת, חשבתי לעצמי.

"אבל עכשיו חורף. כולם יודעים שדובים ישנים בחורף" שמעתי את עצמי אומרת לעצמי.

"כן", הוא לא וויתר "אבל החורף הזה נחשב חם יחסית לצפון איטליה, איך את יודעת שהדוב לא התבלבל והתעורר כי חשב שהגיע האביב?"

מאותו רגע כבר לא נהניתי מההליכה שלי וכבר לא הייתי בטוב

כל רשרוש בשיחים או תנועה של הרוח על העלים, הבהילו אותי

הייתי עסוקה בלחפש מקומות מסתור בדרך ותהיתי כמה גבוה אצליח לטפס אם אדרש לכך

והחלטתי לחזור הביתה מוקדם מהצפוי

אתם חושבים שגם הכלבה שלי סבלה מאותה הבעיה? ברור שלא!

למרות העובדה שהיא כלבה חרדתית, היא דווקא נהנתה מהטיול שלנו.

זה רק אנחנו, בני האדם, שיכולים להפחיד את עצמנו במחשבה בלבד.

וככה לשלוח למערכת העצבים שלנו רמזים של איום ולהוציא אותה מוויסות תוך רגע אחד

(כאילו שאין מספיק איומים אמיתיים מסביבנו...)

אם מישהו היה מסתכל עלי מבחוץ, הוא לא היה מבין מה גרם לי לצאת מוויסות ולהיבהל.

זה היה נראה סתם כלום.

התנהגות מוזרה וקצת היסטרית של אמא עייפה.

וככה גם קורה אצל הילדים שלנו.

הרבה פעמים זה נראה מבחוץ כאילו לא קרה כלום ואין שום סיבה להתנהגות שלהם.

אבל כולנו תמיד תמיד מגיבים למשהו שקרה, גם אם אי אפשר לראות את המשהו הזה מבחוץ.

ומי שיכולה להסביר לנו את "הלמה" מאחורי ההתנהגות שלנו ושל הילדים שלנו, היא כמובן מערכת העצבים שלנו.

ומה שנרצה לעשות יהיה לשנות את המצב של מערכת העצבים שלנו ולא את ההתנהגות.

לפעמים רק לדעת את זה מכניס קצת חמלה כלפינו וכלפי הילדים שלנו

בתמונה – הדרך ליער המפחיד