אתן לא מאמינות מה עבר עלי בחודש ומשהו האחרונים

איזה לחץ.

כולם תמיד אומרים לי- אבל איזה סטרס כבר יכול להיות לך שם בספרד?

חיה בין סיאסטה לפיאסטה, רחוקה ממה שקורה פה בארץ.

אבל וואלה-

סטרס זה משהו שקורה לכולנו- ואפילו בלי אירועים מאד מלחיצים מסביב.

פשוט בגלל שאנחנו אנושיות ויש לנו מערכת עצבים שלא ממש עדכנה גרסה מאז שרצנו בג'ונגל.

אספר לכן לדוגמא על החודש ומשהו האחרונים שלי

זה התחיל בכך שאיבדתי את הטלפון שלי, עם כל התמונות שצילמתי מאז שיצאנו למסע המשפחתי שלנו לפני כשנתיים. ושום דבר לא היה מגובה.

ניחא.

זה המשיך עם כך שהכלבה האהובה, הקשישה והחרדתית שלנו, לולה, שאותה סחבנו איתנו מהארץ למסע הזה, מאוד חלתה פתאום.

בזמן טיול בחוץ היא כמה פעמים פשוט התמוטטה וחששתי באמת לחייה.

היא הרבה יותר טוב עכשיו, תודה ששאלתם.

וכתוספת לכל זה, עברתי בירור רפואי מלחיץ וככה יצא שבמהלך 3 שבועות, מאז רגע הבדיקה ועד לרגע התוצאה, הייתי בחוסר ודאות. זה היה יכול להיות מרושע וזה היה יכול להיות כלום בדיוק באותה המידה. פחד אלוהים. מי שהייתה בסיטואציה כזאת מפחידה, אולי מרגישה את זה עכשיו בגוף.

וכל זה כשאני רחוקה מכל מה שאני מכירה, בלי שפה והכרות עם מערכת הבריאות.

תודה לאל, גם כאן הכל נגמר בטוב.

ולא הזכרתי עדיין את שני הילדים החולים אחד אחרי השני.

(ודרך אגב, רציתי לשאול אתכן מה לדעתכן ייחשב כאירוע פחות מלחיץ עבורנו? שהם יהיו חולים ביחד, באותו הזמן בדיוק? או אחד אחרי השני וזה יימרח על פני חודש? )

ואני חייבת להתוודות- בתור אחת שמלמדת איך להרגיע את מערכת העצבים במצבי לחץ , הרגשתי כאילו נתפסתי עם המכנסיים למטה.

אבל קצת אחרי שאיבדתי את הטלפון ואחרי ההתמוטטות הראשונה של לולה (סומכת עליכן שאתן מצליחות לעקוב) עצרתי ונזכרתי בכלים שאני מלמדת.

ונזכרתי בכל מה שאני כבר יודעת על מערכת העצבים שלי- איך היא פועלת ואיך אפשר להרגיע אותה

ופשוט התחלתי לתרגל.

קל זה לא היה

אבל רציתי בכל זאת לשתף אתכן במה שעבד לי ואולי יעבוד גם עבור מישהי מכן

1. להזכיר לעצמי לנשום. ולנשוף ארוך. אתן תתפלאו לשמוע כמה פעמים ביום תפסתי את עצמי על חם עוצרת נשימה. כשאנחנו לא נושמות מערכת העצבים שלנו נכנסת ללחץ נוראי.

2. לזוז הרבה -בדרך שעושה לכן הכי נעים בגוף (אצלי זה שחייה והליכה). תנועה מפחיתה את הורמוני הסטרס בתוך הגוף.

3. להגיד לעצמי שוב ושוב מנטרות חיוביות (אין כמו לשמוע את לואיז היי בתור התחלה)

4. להיות כמה שיותר בחוץ, בטבע. אין על הרגשת ההשתאות מול הדבר הזה.

5. פעם, בגלגולים הקודמים שלי כשרצתי חצי מרתון, תמיד ברגעי הקושי שאלתי את עצמי – את הצעד הבא, את יכולה לעשות? לא את כל המרוץ, לא את כל התקופה הקשה, לא את כל המשבר, לא את כל המבצע. רק את הצעד הבא. יכולה? ברור שכן.

איזה כיף זה לגלות שאנחנו תמיד תמיד יכולות לעזור לעצמנו להרגיש הקלה, למרות כל הסטרס שיש בחוץ. סתם ככה בינינו לבין עצמנו.

-------

התמונה כאן למטה צולמה ביום סגריר

אין על יום סגריר כדי להתאמן על לעוף.