יש לי ילד שממש ממש אוהב מגע

ואני, מה לעשות, קצת פחות.

האם יש סיכוי שגם הצורך שלו וגם הצורך שלי יתממשו בו זמנית?

יוצא שהמון פעמים, ובעיקר כשהוא עייף - הוא נמרח עלי, מטפס לי על הראש, נוגע בי, יושב עלי, מושך לי, מתפלש בי ועוד

ולקח לי זמן להבין שהגוף שלי מגיב בחוסר שקט נוראי בגלל זה

וזה גורם לי להיות כעסנית ונזפנית וקצרה, הרבה יותר ממה שרציתי ותכננתי להיות.

ומאז שהבנתי את זה על עצמי ועליו, יותר קל לי עם זה

וגם יותר ברור לי מה לעשות

אני יכולה להגיד לו משהו כמו:

"אני רואה שאתה צריך עכשיו להיות מאוד מאוד קרוב אלי

 וממש צריך לגעת בי ולשבת עלי

אבל עכשיו הגוף שלי מוסר לי שזה לא מתאים לו כל כך כרגע"

ואז אזמין אותו לבוא לשבת קרוב לידי

ותוך כדי גם אתן לו מגע עמוק כזה, אסרטיבי ועם נוכחות – בידיים ובכתפיים ובאצבעות וברגליים ועל הגב.

אני קוראת לזה להניח יד כבדה (המדע קורא לזה פרופריוספציה. או בשם הבמה שלו: פרופריו').

ומגע כזה עמוק ואיטי הוא מגע של קסם

הוא ממש מרגיע את מערכת העצבים, ככה שזה יעזור לבן שלי להרגיע את הגוף שלו

והמגע הזה גם נעים. אפילו למי שרגיש למגע. ככה ששנינו נרוויח.

והשילוב של הפרופריו' עם המילים יסמנו לו שראיתי לו את הצורך במגע ובקירבה

והוא ראוי ויש לו מקום

ולצד זה אני מניחה גם את הצורך שלי –

במרחב ובסוג אחר של מגע וקירבה.

ומלמדת אותו שאפשר למלא, בדרך שתתאים לשנינו, גם את הצורך שלו וגם את שלי.

גם לכן יש ילד שלא דומה לכן בצורך במגע?

בתמונה – הוא עלי ברגע שלא ממש הצלחתי להוריד אותו ממני