כל כך קשה לנו לראות שקשה לילד שלנו

אתמול הלכנו לאכול ארוחת ערב בבית של חברים.

הם גרים בחווה קטנה ויפה על אחת מהגבעות השכנות לנו, כאן בצפון איטליה.

מצד אחד הרי האלפים המושלגים ומהצד השני כרם ענבים מכוסה בעננים.

וכשהגענו לשם, הבנים שלי ישר הלכו לשחק ביער עם עוד ילדים שהיו שם ולא רצו להישאר בבית ולשחק רק עם הילד של החברים.

והוא התבאס.

הוא בכה ויילל ונצמד אל אמא שלו.

וראיתי לה את חוסר הנוחות. ויכולתי כמובן להזדהות.

היא הסתכלה עלי בחוסר אונים ושאלה אותי ללא מילים: "מה לעשות?"

ברגעים כאלו אנחנו כל כך רוצות לעשות משהו שייקח מיד את תחושת האכזבה מהילד שלנו.

למשל, להגיד לו מה להגיד להם, להגיד לו שזה לא נורא הוא יכול לשחק במשהו אחר יש לו חדר מלא במשחקים, ללכת להגיד לילדים האחרים להיכנס תכף ומיד ולשחק רק איתו (החזקתי את עצמי לא לעשות את זה הפעם)!

זה קשה לנו לראות את הילד שלנו בקושי. זה כל כך אנושי.

אני ממש מכירה את זה טוב מעצמי.

אבל מה שהילד הכי צריך מאיתנו ברגע כזה, זה לא שנפתור עבורו את הקושי עם החברים ונמנע ממנו (ומעצמנו!) להרגיש את הרגש הלא נעים הזה שהתעורר בו בעקבות זה,

מה שהוא צריך מאיתנו זה שנעזור לו להבין את החווייה הפנימית שקרתה לו שם ונניח לו (ולנו) להרגיש את הרגש הלא נעים הזה בגוף.

ברגעים כאלו אפשר להגיד משהו כמו:

 "אוי חשבת שהם יבואו ואז תשחקו ביחד כאן בחדר שלך רק אתה והם. והם באו וישר הלכו לשחק בחוץ עם עוד ילדים. זה יכול להיות ממש מאכזב."

 ולסיים באיזו אנחה טובה כזו שתעזור לנו להאט קצת את הדופק שלנו, כדי לעזור לו לאושש את שלו.

וככה גם נתנו לו מילים למה שקרה לו

גם עזרנו לו להתאושש מבחינה פיזיולוגית

וגם הראנו לו ששנינו יכולים להחזיק מעמד כשהרגש הלא נעים מגיע.

לפעמים זה כל מה שהילד צריך מאיתנו

גם כעזרה ראשונה לרגע הקושי, אבל גם כאחלה שיעור לחיים

מה שעוזר לי להחזיק שם מעמד זה להזכיר לעצמי בלב שממש עכשיו ברגע הזה הוא מתפתח ומתחזק! וגם אני.