כשהייתי בת 17, בבית ספר קטן בקיבוץ השכן שבו למדתי אז, בהכי צפון של הארץ, המורה לספורט (להלן ז') קרא לי באחד משיעוריו לבוא לפודיום הקטן שהיה מחוץ לאולם הספורט.
לא, זה לא היה כדי לקבל איזה גביע או מדליה על הישג מרשים.
עמדתי לי שם בטייץ שחור וחולצה ענקית, מתרגשת, נבוכה וסקרנית לגלות לשם מה נקראתי דווקא אני.
להפתעתי, הוא קרא גם ל ט'.
ט' הייתה ילדת חוץ שהייתה גבוהה ממני בראש שלם ובנויה לתלפיות.
ז' עלה אף הוא וניגש ישר לעניין.
הוא הציג אותה ואמר שכך בדיוק צריך להראות גוף. ללא אחוזי שומן.
ואז פנה אלי ואמר שככה...פחות.
הוא המשיך לדבר ולהסביר, אך כבר לא הקשבתי לו וככה יצא שיכול להיות שפיספסתי את אחד משיעורי הספורט החשובים ביותר שלו.
שם לראשונה הרגשתי טוב טוב בגוף שלי, מה זאת בושה.
איך באמת באמת מרגיש בתוך הגוף, הרגש הזה שנקרא בושה.
ובואו אספר לכם. זה לא היה נעים.
גל של חום הציף אותי מהבטן ונשטף לתוך הפנים שלי, הלב שלי דפק ודפק כל כך חזק, שהנשימה שלי התכווצה וככה גם הרוח שלי.
אבל כמובן שלא באמת יכולתי לתת לעצמי שם על הפודיום להרגיש את הרגש הזה כמו שצריך.
הייתי חייבת להתעלם מהגוף שלי, שהתעלף מרוב מבוכה.
עמדתי שם מול עיניהן של כל שאר בנות השכבה שלי, שבחנו את הלא של הגוף שלי, למול הכן של ט'.
אז חייכתי חיוך דבילי של איזה קטע. זה ממש לא נוגע לי. זה עובר מעלי.
ואני זוכרת שאחר כך הרגשתי כל כך בודדה עם זה, כי מרוב בושה ומבוכה לא יכולתי לדבר על זה עם אף אחד.
המוח שלי ניסה להגיד לי: זה כלום, זה שום דבר, עזבי אותך משטויות. אבל הגוף שלי ידע. הוא הרגיש. וידע שכלום זה לא היה.
ולכולנו יש את הסיפור הזה שבו אנחנו מתנתקות מהגוף שלנו.
אולי אפילו כמה סיפורים כאלו.
אלו רגעים בהם אנחנו עוזבות את הגוף שלנו, כי הוא נושא איתו את המפגש עם הרגשות הלא נעימים, שכרגע אנחנו לא יכולות להכיל בתוכנו לבד.
זה סוג של מנגנון הגנה ששומר עלינו על ידי ניתוק, כשכל כך כואב לנו בגוף או ברגש.
הטרגדיה שלנו היא שאחר כך את רוב שנות ה-40 וה-50 אנחנו עוברות בניסיונות להתחבר בחזרה אל עצמנו כדי לחזור ולשמוע את מה שמתרחש בתוכנו.
ומנגנון ההגנה הזה, ששמר עלינו פעם כשהיינו בנות 17 או 5 או 1, כבר לא מגונן אלא מכביד, מנתק אותנו מעצמנו ומאחרים, מצמצם את עולמנו ועושה אותנו חולות.
אחד התפקידים הכי חשובים שלנו כהורים, בעיקר בעולם המטורלל הזה שבו אנחנו חיים, הוא לעזור לילדים שלנו להישאר מחוברים לתחושות הגוף שלהם, ולהיות שם איתם בזמן שהם חווים בגוף שלהם רגשות לא נעימים, כדי שהם ידעו שהם יכולים להרגיש את זה ולהישאר בחיים.
. זאת תהיה להם מתנה ענקית לחיים.
Comments