שרק יהיה פחות רגיש, שלא יהיה כזה חרדתי, שיהיו לו פחות התקפי זעם, שיפסיק כבר לצרוח כל כך הרבה, שישב קצת בשקט, שיהיה קצת יותר חברותי, נדיב ואמפתי.
ולפעמים זה מפריע לנו עד כדי כך, שאנחנו יוצאות לחפש כלים ועצות איך לשנות את זה בו.
הלם מוחלט זה לגלות בכל פעם מחדש שבעצם במסע לשנות את זה בו, אנחנו מוזמנות להתחיל לפגוש קודם כל את עצמנו.
רצית שיהיו לו פחות פחדים?
בבקשה, את מוזמנת להתחיל לבדוק את הפחדים של עצמך.
האם את מכירה אותם (מעכשיו או מפעם?)?
ומצליחה להתמודד איתם בגבורה?
רצית שיהיה קצת פחות רגיש?
אין בעיה.
רק קודם כל תבדקי את הרגישות (או חוסר הרגישות...) של עצמך.
האם את מכירה את מערכת העצבים שלך מספיק טוב?
רצית שיהיה לו קצת יותר ביטחון עצמי?
אני בטוחה שהוא יודה לך על כך כשיהיה גדול, אבל עד כמה גבוה הביטחון שלך בעצמך?
רצית שהשיח הפנימי שלו עם עצמו יהיה קצת פחות קשה ויותר רחום ואוהב?
רעיון נהדר. אבל איך נשמע השיח הפנימי שלך?
איך את מדברת אליך?
רובנו רוצים שינוי אך מצפים שמישהו אחר יהיה זה שמשתנה, ולא אנחנו
אבל לצד הזעזוע על כך שנצטרך עכשיו לעבוד קשה כדי לחולל שינוי, ולפגוש מקומות לא פשוטים בתוכנו, טמונה כאן הזדמנות מיוחדת במינה לאימהות שרוצות לגדול
אנחנו מוזמנות כל הזמן להמשיך להתפתח ולהשתנות ולהעמיק ולהתרחב לצד ההתפתחות שלהם.
אמרתי לכן שאין רגע דל באימהות
אבל אפשר פשוט להתייחס לזה כמו אל פרוייקט תמ"א 38 ארוך מאוד (ומייגע כמובן) שמתרחש בתוכנו
שבו אנחנו מפרקות ומתפרקות
ומניחות בתוכנו פיגומים למבנה חזק ויציב יותר בגרסא משופרת
ולזכור שאפשר לעשות שינוי גדול בצעד יומיומי קטנטן ביותר
אין צורך להכריז ששמחר אני עושה שינוי
זה גדול מדי ומרפה ידיים
אפשר פשוט בלהתחיל לעשות פעולה אחת קטנה ממחר
למשל –
לדאוג לעשות פעם ביום משהו ששומר על מערכת העצבים שלנו רגועה ומרוצה
כמו לעמוד 2 דקות ביום עם הידיים על המותניים (סטייל וונדרוומן).
אפשר להכניס את זה למקלחת עם הנשימות
המחקר מראה לנו שרק משינוי המנח לכזה, יפחת הורמון הסטרס בגופנו ותעלה בנו תחושה של ערך, מסוגלות ועוצמה.
Comentarios