ביום שישי חגגנו במסיבה את סוף שנת הלימודים בבית הספר של הילדים שלי.
ברחבה שמשקיפה על עמק יפה בין כרמים ושדות התאספו ילדים מכל העולם, תוך שהם שרים באיטלקית ובאנגלית ומפזרים פרחים מנייר לתוך מים
היו שם גם הורים שהתלבשו בצבעים של ים.
(שכחתי לעדכן את אורן על זה. ככה יצא שהוא הגיע באדום כשכל השאר בכחול ובירוק של ים. לזכותו יאמר שהוא עלה על זה די מהר)
וכמובן כיאה לאיטלקים היה מעורב גם אוכל.
איך אפשר לוותר על אפריטיפו?!
הפעם היה גם חומוס שהכינה הטבחית אחרי שאורן הוזמן לתת לה שיעור פרטי ביסודות הכנת החומוס והטחינה. בשיעור הבא למתקדמים - הכנת טחינה ירוקה.
כשחזרנו הביתה אחרי החגיגות, הבן שלי אמר שהוא פשוט לא מאמין שנגמרה השנה.
"והאם אתה מאמין איך התחלת את השנה ואיך סיימת אותה?
מילד שלא רצה ללכת לבית הספר והרגיש חרא-דה ענקית וקושי להיפרד, לילד שרוכב את הדרך לשם באופניים עם חברים ואפילו לא אומר שלום כשהוא מדלג לו בקלילות למפגש הבוקר במדרגות שאבא בנה?"
"לא האמנתי שזה יקרה" הוא אומר לי והחיוך שלו מנצנץ לא פחות מהעיניים שלו.
"אני כל כך שמחה שעכשיו, בסוף השנה, אתה מאמין"
----------
כל כך הרבה פעמים כמעט וויתרתי לו על ללכת לבית הספר כשהוא היה במצוקה בבוקר.
כל כך הרבה פעמים הרגשתי שזה יותר מדי.
לו וגם לי.
זה כל כך כל כך קשה לנו לראות שקשה לילד שלנו.
אנחנו רק רוצים לעשות שלא יכאב להם יותר.
וגם לנו.
וזה, בעיני, אחד ה-אתגרים שלנו בהורות
להחזיק את עצמנו שם דרך אי הנוחות שלנו ושלהם, בלי לנסות לעשות שזה יעבור או לעשות משהו כדי שזה יגמר כבר.
כמו למשל - לוותר לו על ללכת לבית הספר, לדבר עם החבר שישתף אותו במשחק, לדבר עם אמא של החבר שיזמינו גם אותו למסיבה, לתקן את האכזבה שגרמה לו לבכות, להזמין לו עוד לגו כדי שלא יהיה עצוב.
כל כך חשוב שהוא ואנחנו נעבור דרך אי הנוחות הגופנית של הקושי ונדע שאנחנו יכולים לעמוד בזה ביחד(!).
ככה שפעם הבאה שניתקל בקושי כזה הגוף שלנו כבר ידע שהוא יכול לשרוד את זה.
מה שלי עוזר להיות שם כשזה קורה זה להגיד לעצמי משהו בראש כמו "אוף זה קשה! אני יכולה לעמוד בזה. וגם הוא גדל עכשיו ומתפתח."
שיגיעו רק בשורות טובות מעכשיו ואילך
Comments