תובנות מהדרך

אתמול יצאתי להליכה עם חברה.

שתינו מכירות את הדרך כמעט בעל פה, אבל כל פעם הדרך מביאה איתה משהו חדש – צחוק, סיפור, כאב, דאגה, תובנה.

הפעם, היא דיברה בעיניים דומעות על הקושי מול בן הזוג שלה.

"אני לא מבינה למה הוא מפעיל אותי בצורה כזאת בכל פעם שהוא מדבר אליי ככה," היא אמרה לי.

"זה ממש מטרגר אותי. ואני מנסה להבין – על מה זה יושב? מי דיבר אליי ככה כשהייתי ילדה? מה היה הסיפור?"

"מה זה משנה?" שאלתי אותה.

"מה זאת אומרת מה זה משנה? ברור שזה משנה! אם אני אבין למה זה מפעיל אותי, אולי אפסיק להגיב ככה."

"בעיני זה לא משנה," חייכתי אליה.

"זה רק סיפור. סיפור כיסוי.

סיפור שמשאיר אותנו בראש, בעבר שלנו, מתעסקות במשהו חיצוני לנו ובאנשים אחרים.

וזה טבעי – אנחנו כבני אדם מחפשים משמעות, רוצים להבין, למצוא הקשר.

אבל ההקלה – לא תגיע משם.

לא משם יבוא הריפוי."

"אז מאיפה כן?" היא שאלה.

"ממך," אמרתי.

"מהגוף שלך.

מהתחושות גוף שלך, שאוספות אותך מהעבר, ממה שקרה פעם לפני המון שנים, ומחזירות אותך לכאן ולעכשיו. אלייך. פנימה."

"ומה לעשות?" היא שאלה.

"זה כבר מעולה שאת מזהה את הרגע שבו את יוצאת מוויסות כשהוא מדבר ככה.

אבל זו רק ההתחלה.

מודעות זה חשוב, אבל זה עדיין רק בראש.

אנחנו רוצות לרדת מהראש – אל הגוף.

ברגע הזה, כשאת מרגישה את ההפעלה –

שאלי את עצמך בסקרנות: איך ידעתי שזה הפעיל אותי? איפה הרגשתי את זה בגוף שלי?

בבטן? בלב? בחזה? בפה?

נסי למקם את זה ממש – איפה בגוף זה קורה?

ומה קורה שם?

מתכווץ, מתרחב, נמתח, מהר, לאט, ריק, מלא, יבש, חזק, חלש...

כשאנחנו מחזירות את עצמנו לתחושות הגוף, לרגע הזה – אנחנו פותחות מרחב חדש.

מרחב שבו אפשר לעצור לרגע ולבחור.

להפסיק להגיב באותו דפוס אוטומטי שנולד אז – בגלל מה שקרה לנו בכיתה ג', או בגלל איך שדיברו אלינו פעם כשהיינו קטנות.

להפסיק להתעסק באדם האחר שמפעיל אותי, ולחזור אל עצמי שמופעלת.

כי כל עוד אנחנו נשארות רק עם הסיפור – אולי אף פעם לא נדע באמת למה זה קורה.

וגם אם נבין – זה לא ישנה את זה שאנחנו ממשיכות להגיב באותם דפוסים, שוב ושוב. נתקעות בלופים בראש.

אבל אם נחזור לגוף, אל התחושה, נוכל ליצור את הרגע הזה של הבחירה.

הרגע שבו, במקום להיכנס לאוטומט – נוכל לבחור אחרת.

ולעזור לגוף להבין – שהיום זה לא אותו רגע.

שאנחנו לא באמת עדיין בכיתה ג’ עם חווה שצועקת ומעליבה.

שהיום – כאן – אין שום אריה.

זה יקרה כשנזכיר לגוף שהוא בטוח, על ידי זה שנגיש לו עזרה ראשונה – בדמות משהו שנבחר לעשות:

זה יכול להיות משהו קטן, כמו נשימה, שקשוק, יציאה להליכה, או לשתות מים קרים.

חשוב שכל אחת תמצא את מה שמאושש את מערכת העצבים המיוחדת במינה שהיא שלה,

כי מה שעוזר לי – לא בהכרח יעזור לך.

וככה, לאט לאט, נוכל סוף סוף להשתחרר לחופשי – מהדפוסים האוטומטיים והרודניים שמנהלים אותנו – ולחזור לעצמנו. לחירות הפנימית שלנו.