לשם החיים לקחו אותי השבוע

לא חשבתי שאמצא את עצמי עומדת בשש בבוקר ומטגנת פנקייק כוסמת.

גם לא חשבתי שאמצא את עצמי מחפשת בחצות, בפיג׳מה בלויה של אישה עייפה בת חמישים פלוס, סרטונים ביוטיוב שמסבירים איך נותנים זריקה בתחת.

אבל לשם החיים לקחו אותי השבוע.

בן זוג עם גב תפוס מעל 3 שבועות + דלקת בברך + פקודת רופא נחרצת שיפסיק לאכול גלוטן

כלבה חולה, קשישה וחרדתית בת כמעט 20 שצריך להוציא בגשם באמצע הלילה כדי לאכול עשב, תוך תקווה חרישית שלא תמות דווקא עכשיו –

והנה, הבית כולו נשען עליי.

הצילו 🥴

להחזיק את כולם, כשכל מה שאת רוצה זה שמישהו יחזיק אותך.

ובתוך כל זה, הכלים שהכרתי לוויסות... פשוט לא עובדים.

חשבתי שאני כבר יודעת. שיש לי כלים, שגרה, משאבים.

אבל החיים באו ולחשו: "חחחחח .....המשחק השתנה. נראה אותך עכשיו."

וזה אולי הדבר הכי מהותי בהתפתחות –

החיים לא נהיים קלים יותר, הם פשוט נהיים... אחרים.

וברגע שאת חושבת שיש לך את כל התשובות – הם מחליפים את השאלות.

ויסות הוא לא משהו שמשיגים פעם אחת וזהו.

הוא מסע חיים.

משתנה, דינמי, גמיש כמו שאנחנו.

הוא עובר דרך העייפות, הגשם, הפנקייק, הזריקות, הפחד,

ומלמד אותנו שוב ושוב – איך לקום. איך להתאושש. איך להחזיק את עצמנו מחדש.

והמטרה היא לא להימנע מנפילות, אלא למצוא את הדרך לקום –

שוב. ועוד פעם. ועוד אחת.

ולזכור –

גם אם אי אפשר לשנות את מה שקורה בחוץ,

אפשר לעשות משהו בפנים

שישנה – ולו לרגע אחד קטן – את איך שאנחנו מרגישות.

אני למשל בזכות האתגרים, מצאתי כלי חדש לרשימת הכלים שלי – משיכה בתנוכי האוזן. זה מפעיל את החלק העליון של עצב הוואגוס, שולח למערכת העצבים שלנו רמז של ביטחון ועוזר לנו להפחית סטרס בגוף ולהרגיש טוב יותר, אפילו לרגע אחד.

אם מישהי רוצה מתכון לפנקייק כוסמת, תכתבו לי כאן או בפרטי ואשלח לכם.

בתמונה - שדות החיטה כאן עכשיו... איך אפשר לא לאכול גלוטן באיטליה?